האקטיביזם של הסנסציה הטלוויזיונית

נכתב על ידי עו"ד מירב זמיר

פורסם באתר פוסטה ב 05/08/2021

הצילומים בעמוד זה לפי סע' 27א' לחוק זכויות יוצרים

שי אביטל וחיים אתגר

דומה שמתפתחת מציאות חדשה, בה נחשף הציבור יותר ויותר למה שמכונה "כתבות תחקיר", כאלה אשר מבקשות לחשוף עוולות ציבוריות ו/או פרטיות. יותר ויותר אלה עוסקות בחשיפת מקרים אודות ניצול מיני. לכאורה התדירות הגבוהה נובעת משום עידן ה-ME TOO, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שעסקינן בגוף מסחרי המחפש רייטינג גבוה וככזה מחפש "כתבה עסיסית". כדרך לעניין את הציבור ולפתות אותו לצפות באותה תוכנית, כללי המשחק הפכו להיות "כמה שיותר צהוב-יותר טוב". אכן, לא פעם יצרו אלה הד משמעותי שהביא לפתיחה בחקירה משטרתית. מכאן, על פניו, ישנה חשיבות, הן חברתית והן ציבורית, לאותן כתבות ככל שאלה מגלמות בתוכן תפיסת עולם ערכית.

לצורך כך, אך טבעי הוא שאותם "עיתונאים חוקרים" מחלצים מידע ממקורותיהם באמצעות תחקירנים אנונימיים. אלא שעד כה, איש לא מצא להרהר בדבר כשרותם של אותם אמצעים מתוחכמים בהם הדבר נעשה. כך למשל, בהקלטות חשאיות שבהן אפשר שאלה מדובבים את המרואיינים – בין בידיעתם ובין שלא (בין היתר גם לצורך גיבוי משפטי); ב"התחזות לאחר" (הגם שלכאורה מדובר בעבירה פלילית). רובם של אלה נעשים כדרך ליצירת קשרים אישיים וביסוס תחושת האמון עם הקורבנות או "גיבורי" התחקיר.

לאחר עריכה מוקפדת של "חומרי הגלם" יוגש לקהל השבוי מול מסכי הטלוויזיה, "סרט" שיוביל אותו למסקנה האחת והיחידה אליה חתרו עורכי התחקיר.

אלא, שהגוף המוסמך במדינת ישראל, בין לחקור ובין לאסוף ראיות, הוא המשטרה. גם משטרה, בכל הכבוד לה, אינה יכולה לחדור סתם כך לעולמו של אדם ולהטיח בו "אתה חשוד". קודם לכן עליה להיות מצוידת בראיות אשר מקימות מה שמכונה "חשד סביר". בלעדי זה, אין לה סמכות "להיטפל" לאדם ולהטיח בו "אתה חשוד". כך גם אין לה סמכות לעכב אותו שלא לדבר על לעצור אותו, להאריך מעצר ועוד כהנה וכהנה פעולות שנדרשות לשם המשכה של חקירה. הכל כפוף לחוקים שונים, נתון לפיקוח של בית משפט, שלא לדבר על הגינות צרופה המצופה ממנה.

על בסיס אלה, כתבות התחקיר האחרונות בתוכנית "חשיפה" של חיים אתגר (12) ובתוכנית "הצינור" של גיא לרר (13) על סוכן הדוגמניות שי אביטל מעלות תהיות רבות, לא רק בנוגע לדפוסי הכנת התחקיר, אלא האם אין עסקינן בפגיעה בערכים חשובים אשר אמורים להתקיים במדינת חוק מתוקנת. נדמה כי הסוגה האקטיביסטית החדשה פשוט מתעלמת מהם, משל כאילו אלו לא חלים עליה כלל.

בעוד שבמדינת חוק נאורה, הגוף היחידי המוסמך להכתיר אדם בתואר המפוקפק "חשוד", וזאת רק לאחר שהוקראו לו זכויותיו, הוא המשטרה, תוכניות התחקיר אשר עסקו בשי אביטל שמו עצמן למעשה מעל המשטרה ואף מעל בית המשפט. הן לא רק "התירו" פרסום שמו ברבים תוך שהן מכתירות אותו כחשוד בעבירות חמורות במיוחד ובכך שללו ממנו באחת את זכויותיו, אלא כבר שפטו אותו ונתנו לציבור המשמש כ"חבר מושבעים" למעשה לגזור את עונשו. אותו ציבור, אשר שומע את גרסת "המתלוננת", זו שלא נבדקה ולא נחקרה, משתכנע מיד באמינותה ובמהימנותה. אז, מחול השדים יצא לדרך. הקולות שנשמעו אחר כך לא הניחו עד אשר המשטרה הכריזה בעצמה כי "נכנסה לתמונה" .

הציפייה כעת מהמשטרה היא שזו תוכיח לעורכי התחקיר כי צדקו בהשערתם. לא פעם הסתבר שהרצון של המשטרה שלא להצטייר כ"כושלת", וכדרך לספק את "תחושת הציבור", או יותר נכון "להשתיק" רעשי תקשורת, גרמה לכך שהמשטרה מיהרה להניח "הנחת מוצא" ומיהרה לכוון את המטרה לחץ. משהחשש הוא שהמשטרה "ננעלה כבר על אשמתו", אין זה מופרך לחשוב שזו תבטל באחת את גרסתו לכשסוף סוף ייחקר.

גם אם יצליח להוכיח חפותו במשטרה, חייו, בוודאי הקריירה שלו, נהרסו ממילא. לא תהיה לו דרך להתמודד מול שמועות ולהזים אותן. אז הכתם נותר מרוח על מצחו לעד ולעולמי עד. המקרה של יהודה משי זהב הוא רק דוגמא קטנה לנזק הגדול שנגרם כתוצאה מאותן "חשיפות".

מצד אחד, אדם שטען לחפותו (ותמיד ייוותר הספק) ובטרם אפילו זומן כחשוד מצא עצמו נקשר אל עמוד הקלון. נוכח הבושה הקשה, ניסה לשלוח ידו בנפשו.

מצד שני, אותם מתלוננים שטענו לביצוע עבירות חמורות, ככל הנראה כבר לא יזכו למצות עימו את הדין.

אלא שבכך לא סגי. הפגיעה הקשה נגרמת, באופן פרדוכסלי, דווקא למתלוננת עצמה. בשונה מחקירות משטרה בהן זהותה של מתלוננת בעבירת מין חסויה, באותן כתבות תחקיר, חייה, כמו גם עברה, בין המוסרי ובין הפלילי, בוודאי פרצופה, פרושים לעיני כל. אותו ציבור ימצא עצמו שופט גם את אותה "מתלוננת" שנחשפה זה עתה במלוא מערומיה. רק בסיומה של כתבת התחקיר תבין אותה "מתלוננת" את הנזק הנורא שנעשה לה. אותה ביקורת בלתי נשלטת של הציבור, תלווה אותה ואת משפחתה למשך כל ימי חייה.

אם לא די בפגיעה הקשה של אלה, מתקיים חשש לפגיעה של ממש בהליך החקירה, עד כדי חשש לתיאום עדויות. מעבר לכך, אותו חשוד פוטנציאלי, אשר יודע כי עוד רגע יוזמן למסור את גרסתו תחת אזהרה, כבר מוכן מראש ויתחיל לתכנן בקפידה את הגנתו. זה, אשר מכיר כבר את פרטי הגרסות, יהיה מצויד בטענות רבות על משקלן הנמוך ממילא שיש ליתן באותן תלונות מאוחרות שנמסרו למשטרה ויוסיף חשש לזיהום כבד בדמות השקלא והטריא שעברו אותן "מתלוננות" עם תחקירנים שונים בטרם מסרו את אותה גרסה במשטרה.

אם לא די בכל אלה, יש גם את תדמית המשטרה בעיני הציבור. יש שהציבור יחשוב שהתקשורת הצליחה במקום בו המשטרה כשלה.

בצד החשיבות שיש ליתן לקיומה של עיתונות חוקרת וחופשית, דעתי היא שאין להסכין עם מציאות שבה ערכים חשובים מושמים למרמס. מצופה מתקשורת שתעשה מלאכתה תוך שהיא מכפיפה עצמה למגבלות שהחוק מציב לפתחו של כל אזרח, גם זה הפלילי, בוודאי גם לפתחה. ככל שברצונה לערוך כתבת תחקיר, תתכבד ותעשה זאת לאחר שהגוף היחידי המוסמך לעשות כן יסיים מלאכתו.

מצופה ממשטרה שתיקח את המושכות לידיה. ככל שיש בידיה ראיות המצדיקות פתיחה בחקירה, תתכבד ותעשה זאת. ככל שאין, תתכבד ותעמיד כל אדם המנסה להתיימר לשמש כגוף חקירתי, במקומו, גם כאשר עסקינן בגוף גדול וחזק כדוגמת התקשורת.

מחברת המאמר היא עו"ד מירב זמיר, משפטנית המתמחה במשפט הפלילי, ומנויה באינדקס עורכי הדין של "פוסטה"