top of page

כתב אישום בקלות דעת

meravzlaw

עודכן: 28 בפבר׳ 2022

נכתב על ידי עו"ד מירב זמיר

פורסם באתר פוסטה - ב 30/07/2021

עו"ד מירב זמיר על עבירות המתה והזיגזג של הפרקליטות בכתב האישום נגד הקטין הנאשם ברצח נריה עמר - על פניו הקלו עימו אבל אפשר שדווקא החמירו במקום שהיה מוצדק להקל עוד יותר



שנתיים לתיקון החוק בעבירות המתה, נכנס לתוקף ב-10 יולי 2019

מתוך מה שפורסם על מותו של נריה עמר ז"ל סמוך לבית בו נערכה מסיבה במושב מחסיה, ב-25 יוני, בפעולות של הקטין שדקר את המנוח התקיימו לכאורה כל האלמנטים של עבירת רצח: לכאורה היה תכנון להמית, הדוקר גם הצטייד בנשק שיש בו כדי להמית, וגם מספר הדקירות תומך בכוונה להמית דווקא. על בסיס זה החשד הראשוני נגדו היה רצח, לא פחות מכך.

אבל, לאחר שעננת איסור הפרסום התפוגגה וחקירת המשטרה התקדמה התברר, שהחשד ברצח היה מופרך. הקטטה המוקדמת בין השניים באותו הערב, מקימה אפשרות ל"קנטור" מאת המנוח; גם מיקום הדקירות מכרסם ביכולת להרשיע את הקטין, על כך שהוא רצה והתכוון לגרום דווקא למותו של המנוח.


ככל שהחוק הקודם בעבירות המתה היה בתוקף, היה הקטין מואשם בהריגה והעונש המירבי שהיה צפוי לו הוא 20 שנות מאסר. בעקבות תיקון חוק עבירות המתה העבירה שבה מואשם הקטין היא "המתה בקלות דעת".

זוהי אחת מהעבירות מתוך כמה בחוק החדש אשר נכנס לתוקף בחודש יולי 2019 במטרה לגוון ולדרג את עבירות ההמתה, ובהתאמה גם את העונש שלצידן, הכל בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה.


בשונה משיטות משפט רבות, עד לתיקון החוק במדינת ישראל לא היה סעיף של "רצח מדרגה שנייה ושלישית" כמו שאנחנו מכירים מסרטים אמריקאים למשל. כתוצאה מכך, בישראל היה צריך ממש לעוות מציאות כדי לעשות צדק. כך כרמלה בוחבוט שלפי הגדרת עבירת הרצח דאז, היתה מורשעת ברצח ונשלחת למאסר עולם, אלא שהיא רצחה את בעלה לאחר שקודם לכן סבלה מהתעללות נוראה ממנו, ושליחתה למאסר עולם היתה בגדר עוול; כך במקרה של החייל שוקי בסו שרצח את אביו כדי לגאול את אמו מהתעללות קשה שהתעלל בה לאורך שנים; כך, מרינה דווידוביץ שהטביעה את בנותיה למוות, מתוך שלקתה בנפשה, אם כי באופן שאינו פוטר אותה לגמרי מאחריות.

בכל המקרים האלה, הפרקליטות "עיקמה" את החוק והסתפקה בעבירת הריגה, דבר שאפשר לבית משפט שלא להטיל מאסר עולם, שהוא חייב להטיל אם הוא מרשיע ברצח. כעת, כדי למצוא פתרונות נאותים ולהתאים כל מעשה המתה למשבצת משפטית מתאימה, גם הגיונית וגם הוגנת, בא המחוקק ו"עשה סדר".


עבירת רצח

במקרים שבהם מתקיימים כל האלמנטים שמוכיחים המתה בכוונה או באדישות, ובהתקיים אחד משורה של תנאים בסעיף זה ( תכנון, גיבוש החלטה להמית, המתה של עד במשפט פלילי, רצח בן זוג, אכזריות מיוחדת, כשהקורבן קטין ועוד), אזי התוצאה היא לא רק הרשעה בעבירת רצח. מפאת הנסיבות המחמירות המחוקק כופה על בית המשפט להטיל על אותו רוצח את העונש היחידי והמתחייב – מאסר עולם ולא פחות מכך.

לעומת זאת, כאשר המוות נגרם בכוונה אבל ללא "כוונת תחילה", או באדישות, אזי אמנם עונשו של הממית הוא מאסר עולם, אך לא "עונש זה בלבד". כלומר, לבית משפט, גם אם קבע שזה רצח, עדיין יש שיקול דעת שלא להטיל מאסר עולם דווקא.



המתה בנסיבות של אחריות מופחתת

כדי ליתן פתרונות לעוד "מקרי ביניים", שקודם לכן לא היתה להם כל הגדרה, דהיינו בכל אותם מקרים שבהם ההגדרה "רצח" אינה תואמת, נוצרו עוד שתי עבירות בזיקה להמתה.

האחת, "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת". זו אמורה לחול למשל כאשר היתה התגרות מוקדמת מאת הקורבן, שגרמה לכך שהממית התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו. אפשרות אחרת, בשיקול דעת נרחב לבית משפט כאשר מתקיימים תנאים המאפשרים "למתן את אשמתו של הנאשם", בכלל זה הפרעה נפשית, ליקוי שכלי ותנאים נוספים.

כל אלה מאפשרים לבית המשפט שיקול דעת שבמסגרתו הענישה המירבית לא תעלה על 15 שנות מאסר. עדיין, אם מתקיימים תנאים מסוימים ( לא כאן המקום לפרט ולהסביר), אפשר שהענישה המירבית תגיע גם ל-20 שנות מאסר.



המתה בקלות דעת

עבירת המתה שנייה בדרג האחריות המופחתת מוגדרת כ"המתה בקלות דעת". בשונה מעבירות ההמתה הקודמות, באופן תמוה המחוקק לא מוצא להגדיר מתי מתקיימת רק "קלות דעת" ומה היא באמת. מן הסתם, זוהי עבירת המתה המיועדת לכל אותם מקרים בהם לא ניתן להוכיח את האלמנטים הנדרשים בעבירות החמורות יותר.

כך או כך, הרשעה בעבירה זו מגבילה את העונש המירבי ל-12 שנות מאסר בלבד.


הסכין אשר שמשה את הדוקר של נריה עמר ז"ל

גם בתיק של הקטין המואשם בהמתה של נריה עמר ז"ל ברור, שמתוך הנסיבות והראיות שבידי הפרקליטות לא היה מקום להאשים אותו בעבירת רצח, גם לא זו מהמדרג הקל יותר. לכאורה, המקרה מתאים להאשמה ב"המתה באחריות מופחתת", ואפילו בוורסיה המחמירה שלו, ולכאורה הפרקליטות מצטיירת כמי שהקלה עם הקטין.


צר לי, אך מתוך ניסיוני אני לא ממהרת להתרשם. אפשר שהראיות שבידי הפרקליטות מעוררות דווקא קושי מסוג אחר, ועל כן לא ניתן היה להאשימו אפילו בהמתה בקלות דעת. אפשר בהחלט שהקטין במקרה הזה טוען להגנה עצמית, או שעומדות לו הגנות אחרות שיש בהן כדי לפטור אותו לחלוטין מהרשעה בעבירת המתה דווקא.

עובדה היא, שאת הנאשם השני בתיק, הבגיר שלפי טענת הפרקליטות שידל את הקטין ואף סיפק בידו את אמצעי ההמתה, היא מאשימה בשידול לפציעה, לא להמתה. בכך, הפרקליטות מודה לפחות בעקיפין שגם לקטין לא היתה כלל כוונת המתה, או אפילו "אדישות".

כדרך לטשטש את העין טרחה והגישה נגד שני אלה שני כתבי אישום נפרדים.

מכאן אפשר, שהאשמתו ב"המתה בקלות דעת" לאו דווקא הקלה איתו, אלא להיפך. ניסיוני מלמד שהפרקליטות לא באמת עושה הנחות, לשיטתי היא דווקא נוהגת לחטוא בהאשמות יתר. אפשר שגם במקרה זה (וכבר היו דברים מעולם), מדובר בסוג של טקטיקה: על בסיס כתב אישום מפחיד בעבירת המתה, אפשר שבהמשך תוצע לו עסקת טיעון שנחזית להיות קלה, אך לאמיתו של דבר תשיג הפרקליטות עונש חמור מזה שבאמת מגיע לו.

ימים יגידו.


מחברת המאמר היא עו"ד מירב זמיר, משפטנית המתמחה במשפט הפלילי, ומנויה באינדקס עורכי הדין של "פוסטה"


9 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page